בראשית ימיה של המדינה נעשו פעולות לטובת קידום ההתיישבות היהודית בארץ בצורה מוצהרת. העקרונות המרכזיים של האידאולוגיה הציונית היו לקלוט ולשכן בצורה מהירה את המהגרים היהודים שהגיעו למדינה החדשה שהוקמה, ולפזר את האוכלוסייה באופן שהאוכלוסייה תגן על האזורים הסמוכים לגבול, על מרחבים בלתי מיושבים, על אזורי הפריפריה ואזורים בהם היה אחוז גבוה של אוכלוסייה ערבית. לצורך מימוש אידאולוגיה זו החל עם הקמת המדינה תהליך של הלאמת הקרקעות והבתים הנטושים שהותירה האוכלוסייה הערבית, והעברתם לבעלות ציבורית. תהליך זה התבסס על מגוון עילות משפטיות, כגון הכרזתם של השטחים הנ"ל כשטחים סגורים לצורכי ביטחון, והפקעת השטחים הנ"ל לצורכי ציבור ולצורכי פיתוח. [1]
מפת ההתיישבות בארץ ישראל מאופיינת בדרך כלל בהפרדה טריטוריאלית בין קהילות שונות[2]. מפת ההתיישבות
מורכבת בעיקר מיישובים הומוגניים: קיבוצים, מושבים, כפרים ערביים, דרוזיים ובדואים. בערים שונות,
ובעיקר בירושלים, ישנן שכונות נפרדות למגזרים שונים באוכלוסייה, היוצרות הבחנה טריטוריאלית
ברורה, במיוחד בין יהודים לערבים ובין חרדים וכאלה שאינם חרדים[3].
מבוא
חלק ראשון: משטר הקרקעות בישראל
חלק שני: ערך השוויון
תפיסות שונות של המושג שוויון
חלק שלישי: פרשת קעדאן
חלק רביעי: חוק הלאום
סעיף 7 לחוק הלאום
חלק חמישי: המתח בין חוק הלאום להלכה שנקבעה בפרשת קעדאן
סיכום
מקורות
