בפסק דין זה ניתן לראות את היישום של הגישה המרקסיסטית שעשה בית המשפט. פסק הדין ניתן כנגד חברת בניה שנתבעה על כך שלא פעלה תוך זמן סביר כדי להביא לרישום הזכויות בדירה שנרכשה, על שם הלקוחות. נפסק כי החברה הפרה את ההסכם ומשכך חויבה לשלם פיצויים ללקוחות. בית המשפט פסק כי בהתאם לחוזה המכר שנכרת בין החברה ללקוחותיה, החברה הייתה מחויבת לפעול לשם רישום הדירה, ומשלא עשתה כן, תחויב בפיצויים.
בפסק הדין נתגלע ויכוח חריף בין כבוד השופט דנציגר לכבוד השופטת דפנה ברק ארז, בשאלה האם ניתן במקרה זה להטיל אחריות אישית על נושאי המשרה בחברה בגין הפרת ההסכם. עמדת השופט דנציגר בסיוע עמדתו של כבוד השופט פוגלמן, הייתה כי אין לחייב את נושאי המשרה בחברה באחריות אישית שכן לא הוכח כי נתקיימו העילות המצדיקות הרמת מסך כנגד נושאי המשרה, כגון תרמית או אשם אישי. בדעת רוב נפסק כי על מנת להרים מסך ולחייב את נושא המשרה באחריות אישית יש להוכיח מקרה חריג של תום לב סובייקטיבי שיש בו סממנים של הטעיה. דעתה המנוגדת של כבוד השופטת ברק ארז הייתה, כי בנסיבות המקרה שעה בה נושאי המשרה הציגו מצג שווא בפני הלקוחות וגרמו להם להאמין כי הדירה תירשם על שמם בקרוב, עולה כדי תרמית כאמור, ומצדיקה את הטלת האחריות האישית וחיובם בפיצויים.
