בשנים האחרונות נדונו בפסיקה ובספרות התנהגויות של "אינוס מרחוק" באמצעות רשת האינטרנט. אין ספק כי ההתפתחויות הטכנולוגיות בכלל, והתפתחותה של רשת האינטרנט בפרט, "מייצרות" התנהגויות חדשות שהדין הפלילי צריך להתמודד עימם. הדין הפלילי צריך להתאים את עצמו להתפתחות רשת האינטרנט, כפי שהמשפט כולו צריך להתאים את עצמו כל העת להתפתחויות הטכנולוגיות. חלק מן ההתנהגויות הללו יכולות להיות כפופות לדין הקיים, וניתן להחיל את הדין הפלילי הרגיל, גם אם באמצעות מתן פרשנות מרחיבה במעט לדין הקיים. אולם חלק מן ההתנהגויות החדשות הללו אינן כפופת לדין הקיים, ועל מנת להתמודד עימן יש צורך לקבוע איסורים פליליים חדשים. השאלה שנדונה בפסיקה ובספרות היא, האם התנהגות של "אינוס מרחוק" באמצעות רשת האינטרנט היא התנהגות שניתן להתמודד איתה באמצעות הדין הפלילי הקיים, וניתן להרשיע בגינה בעבירת האינוס הרגילה הקבועה בסעיף 345 לחוק העונשין[1], או שמא אין זה ראוי להחיל את עבירת האינוס הרגילה על התנהגות כזאת, ויש לייצר עבירה פלילית חדשה ומותאמת יותר להתנהגות זאת.
במאמר של אסף הרדוף מביא המחבר כמה מקרים שבהם הרשיע בית המשפט המחוזי בעבירת האינוס בגין "אינוס מרחוק"[2]. שני המקרים היו דומים. המקרה הראשון עסק בנאשם בן 52, אשר נהג ליצור קשר עם מתלוננות קטינות, וניסה לשכנע אותן ולהדריך אותן כיצד להחדיר את אצבעותיהן לתוך גופן, ולשלוח לו תמונות וסרטונים על כך. המקרה השני עסק בנאשם בן 69, אשר נהג להתקשר לבית של קטינות, תוך שהוא מתחזה לרופא ומבקש מהן ללכת לחדרן הפרטי ולהחדיר אצבעות וחפצים אחרים לתוך איבר מינן.