בעבודה אבקש לטעון כי סירוב החשוד למסירת דגימת דנ"א איננו אמור לשמש כחיזוק לראיות התביעה כנגדו. מסקנה זו מתבססת על חילוקי הדעות בקשר לאפשרות כיום להרשיע נאשם על בסיס ראיית דנ"א כראיה יחידה. בית המשפט העליון קבע אמנם כי ניתן להרשיע נאשם על בסיס ראיית דנ"א גם כשהיא הראיה היחידה בתיק, אולם בספרות יש ביקורת על קביעה זו. הביקורת, שעלתה גם בפסיקה, נובעת מכך שאין כיום הנחיות וכללים ברורים לגבי האופן שבו יש לבצע בדיקות התאמת דנ"א, לא לגבי האופן שבו צריכה להיות מופקת דגימת דנ"א, לא לגבי האופן שבו היא צריכה להשתמר, לא לגבי האופן שבו צריכה להיעשות ההשוואה בין שתי דגימות, ובעצם אין שום כללים ונהלים לגבי שום שלב בהליך ביצוע בדיקת התאמת דנ"א. התוצאה של זה היא, כי במידה ויפלו פגמים בהליך בדיקת ההתאמה, לא יהיו בידי הנאשם ובידי בית המשפט כלים להוכיח את הפגמים הללו ולבחון אותם. בשל כך יש הטוענים כי כיום, וכל עוד אין במדינת ישראל הנחיות וכללים ברורים לגבי אופן שביצוע בדיקת התאמת דנ"א, אין להרשיע נאשם על בסיס ראיית דנ"א כראיה יחידה. בעבודה אני לא אבקש להכריע בחילוקי הדעות הללו, רק אטען כי לדעתי בשל עצם קיומם של חילוקי הדעות הללו מתבקשת המסקנה שלא ניתן לזקוף לחובתו של החשוד או הנאשם את העובדה שהוא סירב למסירת דגימת דנ"א.
מבוא
ראיית דנ"א מהי
ראיית דנ"א כראיה בהליכים פליליים
ראיית דנ"א כראיה יחידה
הביקורת כנגד האפשרות להרשיע על בסיס ראיית דנ"א יחידה
הקושי לבסס הרשעה על ראיה סטטיסטית
היעדר הנחיות וכללים ברורים לגבי אופן ביצוע ההתאמה
האם סירוב למסירת דגימת דנ"א אמור לשמש חיזוק
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
