סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות[1] קובע כי העתקת תוכן מכתב או כתב אחר, או שימוש בתוכן שכזה, נחשבים לפגיעה בפרטיות, המקימה עילה לתביעה אזרחית וגם כעבירה פלילית. בעבודה אבחן את היסודות המרכיבים את הסעיף, ואראה כיצד הוראת הסעיף טעונה פרשנות, שיכולה להשפיע על מקרים מסוימים. כך למשל ניתן לשאול, האם הפרשנות הנכונה היא כי איסור ההעתקה הוא איסור נפרד לחלוטין מאיסור השימוש, והעתקה אסורה גם כאשר ברור כי המעתיק לא מתכוון לעשות שימוש. או למשל ניתן לשאול האם האיסור הוא רק לגבי תוכן המכתב או הכתב האחר, ולא לגבי עצם קיומו של מכתב או כתב אחר ככל שהדבר פוגע בפרטיותו של הכותב או של הנמען. אטען, כי לדעתי לאחר עיגונה של הזכות לפרטיות כזכות חוקתית הרי ששאלות אלה מאבדות מחשיבותן, מאחר וממילא גם מקרים שאינם נופלים לגדרי חוק הגנת הפרטיות יכולים לחסות תחת הזכות החוקתית לפרטיות, שהיא רחבה יותר מהזכות החוקית לפי חוק הגנת הפרטיות, ולאחר חקיקתם של חוקי היסוד הדיון בקשר למקרים קונקרטיים איננו צריך להתמקד בפרשנותו של החוק, אלא במבחן מהותי שעיקרו הוא איזון בין האינטרס של הפרט להגנה על פרטיותו לבין אינטרסים אחרים שיכולים לצדיק את הפגיעה בזכות החוקתית.
מבוא
סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות והרקע לחקיקתו
יסודות הסעיף
הרחבת האיסור בשל הזכות החוקתית
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
