פסה"ד ניתן במסגרת ערעורו של המערער על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של גניבה ובעבירה של מעשה סדום שנעברה בקטין. מהעובדות שתוארו בכתב האישום המתוקן שהוגש לביהמ"ש המחוזי, עלתה תמונה קשה לפיה המערער פגש את המתלונן בעת שזה שהה בגפו, נטל ממנו את הטלפון הנייד שהיה ברשותו, וביצע בו מעשי סדום באכזריות חרף התנגדותו הנחרצת של המתלונן. לאחר שסיים את מעשיו, עזב המערער את מקום האירוע כאשר ברשותו הטלפון הנייד של המתלונן. הפרקליטות הגישה בקשה להורות על מעצרו של המערער עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, ולאחר 30 ימי מעצר מאחורי סורג ובריח, הורה בית המשפט על שחרורו לחלופה של מעצר בית בפיקוח אלקטרוני. כשנה לאחר מכן ניתן גזר הדין בעניינו של המערער. במסגרת גזר הדין שקל ביהמ"ש את חומרת העבירות ונסיבותיהן האכזריות וקבע כי מתחם הענישה ההולם לעבירות אלו (אשר מהווים אירוע אחד שיש לקבוע בגינו מתחם ענישה אחיד) הינו בין 4 ל- 8 שנות מאסר. בקביעת העונש המתאים מתוך מתחם הענישה, שקל בית המשפט את הטיפול שניתן למערער ואת תסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו, וגזר את עונשו ל- 40 חודשי מאסר בפועל, תקופות שונות של מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.
טענתו העיקרית של המערער הייתה כנגד קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי אין לנכות את התקופה בה היה המערער מצוי במעצר בית בפיקוח אלקטרוני (כשנה), מתקופת המאסר שנגזרה עליו.
