לפי סעיף 12(א) לפקודת הראיות[1], עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון. לפי סעיף 12(ב) לפקודת הראיות, ראיה אודות נסיבות ההודיה יכולה להינתן בתצהיר בכתב, אם הנאשם מיוצג וסנגורו וויתר על חקירת מקבל ההודיה, או כאשר ההודיה היא בעבירה של חטא או עוון, והנאשם ויתר על חקירת מקבל ההודיה.
בפסיקה נקבע כי הרשעה על סמך הודיית חוץ של נאשם לפי סעיף 12 לפקודת הראיות צריכה "דבר מה נוסף"[2]. כמו כן בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי[3] נקבע כי שתיקת הנאשם במשפט יכולה לשמש כחיזוק או כסיוע. בצד זאת נקבע, כי ככלל שתיקת הנאשם במשפט איננה יכולה לשמש כ"דבר מה נוסף" במקרה של הרשעה על בסיס הודית חוץ של הנאשם, אלא במקרים חריגים ובהתקיים כל התנאים הללו[4]: א. ניתן לייחס "משקל פנימי" גבוה להודיה בשל הגיונה וסימני האמת הניכרים בה. ב. אפשר לשלול את האפשרות שההודיה נמסרה בשל לחץ פנימי – למשל נאשם המשתייך לארגון פשע או שנטל על עצמו אחריות לעבירה שבוצעה על ידי בני משפחה. ג. אין אינדיקציה לכך ששתיקתו של הנאשם במשפט נבעה מהפעלת לחץ על הנאשם.
ישנן גישות שונות בקשר לתוספת הראייתית הנדרשת להרשעה על פי הודיית נאשם, כפי שבאו לידי ביטוי בפרשת אל עביד. כב' השופט גולדברג למשל סבר כי בכל מקרה דרושה תוספת ראייתית מסוג סיוע. כב' השופט אור סבר כי משקלה של התוספת הראייתית תלוי באמינותה הפנימית של ההודיה.
שאלה 2
לעניין ההודאה של יפעת – על פי נתוני השאלה, הודאתה של יפעת נגבתה בעקבות אמצעים פסולים שהפעילה החוקרת סימה, כמו תיאור לא נכון של המצב העובדתי – מצבה של אור, רמת הקטלניות של הרעל, ותיאור לא נכון של המצב המשפטי – הסכנה העומדת ליפעת כביכול אם לא תודה. החוקרת סימה לא העמידה את יפעת על זכותה לשתוק בחקירה, על זכותה להיוועץ בעורך דין ועל כך שמה שתאמר בחקירה עלול לשמש כנגדה במשפט. כאמור לעיל, לעניין הודאה שנגבתה באמצעים פסולים ישנן שתי גישות, כפי שנדונו בפרשת מועדי. על פי הגישה האחת, יש לפסול בכל מקרה את ההודאה. על פי הגישה האחרת יש לבחון מה מידת ההשפעה של האמצעים הפסולים על אמתות ההודאה.
