בחרתי בפסק הדין שניתן ממש לאחרונה במסגרת ת"א (פ"ת) 44048-04-18 ד"ר חגי לוין נ' טייקאייר ישראל בע"מ, (פורסם בנבו, 07.02.20).
המדובר בתביעת לשון הרע שהוגשה על ידי התובע, רופא במקצועו, כנגד 3 נתבעים, שהם חברה שעיסוקה הוא בייצור סיגריות אלקטרוניות ו-2 מבעלי מניותיה. התביעה הוגשה לאחר שב"פוסטים" שפרסמה החברה ברשת החברתית "פייסבוק", במספר הזדמנויות, היא כינתה את התובע בכינויי גנאי, ובין היתר הוא כונה "מושחת" ו"שקרן". הרקע לפרסומים אלה היה ראיונות שהעניק התובע בכלי התקשורת, בהם טען כי הסיגריות האלקטרוניות מזיקות לציבור, וכי יש למסות אותן.
עמדת התובע הייתה כי הפרסומים נגדו עולים לכדי לשון הרע כמשמעותה בחוק לשון הרע[1]. לעמדתו של התובע, יש לקחת בחשבון את היקף התפוצה הרחב של הפרסום, את מידת הפגיעה החמורה שנגרמה לשמו הטוב, ואת העובדה שלא שהנתבעים לא התנצלו אודות הפרסום הפוגעני. לעמדת הנתבעים, הפרסום איננו עולה לכדי לשון הרע כמשמעותה בחוק. לחילופין, גם אם המדובר בלשון הרע, הרי שעומדת להם אחת מן ההגנות שבחוק לשון הרע, כמו הגנת האמת בפרסום (לפי סעיף 14 לחוק), הגנת תום הלב (לפי סעיף 15 לחוק), הגנת עניין אישי וכשר (לפי סעיף 15(3) לחוק), הגנה על הבעת עמדה על איש ציבור (לפי סעיף 15(4) לחוק, הגנה על לשון הרע קודם (לפי סעיף 15(10) לחוק. נוסף על כך, עלו טענות כנגד אחריותו של הנתבע 3.
תביעות לשון הרע הן, לרוב, למתן סעד כספי, ולא בכדי. המחוקק קובע במסגרת חוק איסור לשון הרע את האפשרות לפסוק סעד כספי בגין פרסומים העולים לכדי לשון הרע, ואף קובע פיצויים סטטוטוריים שניתן לפסוק אותם אף ללא הוכחת נזק. משכך, ברור כי מרבית התביעות המוגשות בגין לשון הרע הן תביעות למתן סעד כספי. אולם למעשה, כמו בתביעות לשון הרע רבות אחרות, ייתכן מאוד והצורך של התובע איננו בסעד הכספי דווקא.
