הצעה, קיבול, גמירת דעת ומסוימות – התנאים לקיומו של חוזה
סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול המהווים "מפגש רצונות" בין הצדדים לחוזה. סעיף 2 לחוק מפרט את הדרישות לקיומה של "הצעה": פנייה, גמירת דעת ומסוימות.
1. הצעה וקיבול - פניית אדם (להלן: "מציע") לחברו (להלן: "ניצע") בכל דרך שהיא, ובלבד שיש לה ביטוי חיצוני ואובייקטיבי, למשל הצהרת רצון בכתב, בעל פה או בהתנהגות. בענייננו, רכיב זה מתקיים באופן מובהק שכן הצדדים ניהלו מו"מ והסכימו על מחיר הקנייה של הדירה. לשם כך, פעלו שני הצדדים, בעת ששכרו שירותי עורכי-דין, החליפו ביניהם טיוטות חוזים ואף סיכמו את כל התנאים, פרט למועד הפינוי של הדירה. עוד יצוין כי הסיכום שנערך בין הצדדים בנוגע למועד המסירה היה לחודש אפריל, היה הסכם בעל פה וללא כתב. ראובן יטען כי מדובר במסמך לצורכי משא ומתן ולא מסמך מחייב ובוודאי שאין בכוחו להוכיח כי אכן ראובן קיבל את הצעתה של אלה. בנוסף, מועד המסירה לא הוסכם בין הצדדים ולא בכדי הייתה לאה שביטלה את הפגישה הראשונה שנקבעה לחתימה, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הצעתו של ראובן התקבלה באופן מלא על ידי לאה.
בהקשר זה יצוין כי סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה קובע כי יש להביא את סיום השכירות בזמן סביר, גם אם לא היה חוזה שכירות כתוב בין הצדדים.[1] עוד יצוין כי בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק המכר, גם אם מועד המסירה לא סוכם במפורש, אזי שיש לבצעו בזמן סביר לאחר החתימה או באותה תקופה כפי שסוכמה.[2] עוד אציין כי סעיף 4 לחוק המכר, מחיל את הוראות החוק גם על עסקאות במקרקעין.
