שאלה מס' 1
סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול המהווים "מפגש רצונות" בין הצדדים לחוזה. סעיף 2 לחוק מפרט את הדרישות לקיומה של "הצעה": פנייה, גמירת דעת ומסוימות.
1. הצעה - פניית אדם (להלן: "מציע") לחברו (להלן: "ניצע") בכל דרך שהיא, ובלבד שיש לה ביטוי חיצוני ואובייקטיבי, למשל הצהרת רצון בכתב, בעל פה או בהתנהגות. בענייננו, רכיב זה מתקיים באופן מובהק שכן חברת תוצרת חקלאית פנתה אל מר חמימי בדרישה לשנות את תנאי החוזה הישן שנכרת. עוד יצוין כי ההצעה מצד חברת תוצרת חקלאית ניתנה בעל פה וללא כתב. עוד יצוין כי בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק החוזים, המציע רשאי לחזור בו מן ההצעה בהודעה לניצע, ובלבד שהודעת החזרה נמסרה לניצע לפני שהניצע נתן הודעת קיבול.
שאלה מספר 2
יעילות כלכלית הוא מונח המתאר את אופי השימוש הנעשה במשאבים, במטרה להביא למקסימום את רמת התפוקה של מוצרים או שירותים.
בדיני חוזים ניתן למצוא מספר סוגיות שבהן הועדפה היעילות הכלכלית על פני שיקולים אחרים. כך למשל, סעד האכיפה הקבוע בסעיף 3 לחוק התרופות. סעד זה הינו ראשון במעלה מבין שלל הסעדים וזאת כי גישתו של המשפט הישראלי שלאחר חקיקת חוק התרופות וחוק החוזים השתנתה לחלוטין וכדברי השופט (כתוארו אז) א' ברק: "על-פי גישתנו שלנו, כאשר נעשה חוזה למכירת סוס, רוכש הקונה זכות לקבלת סוס ולא זכות לפיצויים בגין אי-קבלת סוס".[1] התפיסה העומדת ביסוד הגישה המעניקה מעמד בכורה לתרופת האכיפה היא כי חוזים יש לקיים - pacta sunt servanda" ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרת[ם] - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם".
