אחת הדרכים הבסיסיות והפשוטות בה בנקים מעמידים אשראי ללקוחותיהם הינה באמצעות חוזה הלוואה, במסגרתו הבנק (המלווה), מלווה כסף ללקוח (הלווה), כאשר הלווה מתחייב להחזיר את סכום ההלוואה בתוספת הריבית שנקבעה לכך, במועד עתידי כלשהו, בתשלום אחד או לשיעורין[1]. חוזה ההלוואה בין בנק ללקוח, מהווה, אם כן, דרך נפוצה להעמדת אשראי בחיי המסחר היומיומיים. אולם, אף על פי כן, בעבר לא ניתנה התייחסות ספציפית לחוזה הלוואה בין בנק ללקוח במסגרת החוק הישראלי, וזאת בניגוד לחוזים מיוחדים אחרים, ביניהם, חוזה מכר, חוזה שכירות, חוזה ערבות ועוד, כאשר היבטים שונים הנוגעים לעניין הלוואה הוסדרו במסגרת פסיקתם של בתי המשפט השונים ובמסגרת רגולציות אחרות לא ספציפיות וזאת על אף חשיבותו של חוזה הלוואה והמשמעויות הצרכניות הנובעות ממנו [2].
בשנת 1993, נחקק חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות), אשר נועד להסדיר את מערכת היחסים בין צדדים להלוואה חוץ בנקאית, ולהתמודד עם מלווים שאינם תאגיד בנקאי המנסים לנצל את מצוקת הצרכנים שאין להם כוח מיקוח (חוק הלוואות חוץ בנקאיות). חוק ספציפי זה סיפק הגנה ללווים מפני מלווים שאינם תאגיד בנקאי, והטיל חובות שונות על מלווים אלו בהעמדת הלוואה.
מבוא
ייחודיות מערכת היחסים בין בנק ללקוח
המסגרת הנורמטיבית של חוזה הלוואה והחובות המוטלות על בנקים מכוח חוק והלכה, בטרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 5 לחוק אשראי הוגן
חובת תום הלב והזהירות המוגברת
חובת האמון הבנקאית בעסקאות הלוואה
חובת הגילוי
תיקון מס' 5 לחוק אשראי הוגן, והסדרת חוזה ההלוואה בין בנק ללקוח בחקיקה
משפט משווה
סיכום ומסקנות
