להווי ידוע שפקודת מס הכנסה[1] מטילה מס על הכנסתו החייבת של נישום שנבעה במהלך שנת המס[2]. בנוסף סעיפים 2 -3 לפקודה מהווים את בסיס חיוב המס של הכנסות פירותייות בחקיקה הישראלית. הווה אומר, סעיף 2 רישא קובע שבכדי שאדם יהיה חייב במס על הכנסותיו, הרי שמקור ההכנסות חייב להימצא מאחד מהמקורות המפורטים בסעיף 2 ו/או 3, אלא מאי, במידה והנישום הפיק הכנסה שאינה מסווגת ברשימת המקורות הנ"ל, הרי שללא מקור הכנסה, ההכנסה לא תהיה חייבת במס.
זאת ועוד, סעיף 2 רישא הלכה למעשה קובע גם את שיטת המיסוי בישראל, דהינו, מתוקף הרפורמה שקיבלה ביטוי בתיקון 132 לפקודה, שונתה שיטת המיסוי הבינלאומי בישראל, ואת מקומו של המיסוי הטריטוריאלי תפס המיסוי הפרסונאלי שאומרת שתושב ישראל ישלם מס על הכנסות שהפיק בכל מקום בעולם, ותושב חוץ ישלם מס על הכנסות שהפיק רק בישראל. לעניין קביעת מקום הפקת ההכנסה, נקבע בהתאם להוראות סעיף 4א אשר חל על הכנסות פירותייות, ומאמתי יש לראות את מקור ההכנסה כאילו הופק בארץ.
על פי נתוני השאלה, נבחן תחילה האם סטיב (להלן-"הנישום") הינו תושב ישראל בהתאם להגדרות סעיף 1 לפקודת מס הכנסה.
האם הנישום תושב ישראל. – הסוגיה שעומדת על הפרק האם הנישום נחשב לתושב ישראל כהגדרתו בסעיף 1 לפקודה. הסעיף קובע שבאם מדובר ביחיד ולא חברה, אזי נקבע שתושב ישראל הוא מי ש "מי שמרכז חייו בישראל". כלומר, באם מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים נמצא בישראל, הרי שהוא תושב ישראל. פרט למבחנים שנקבעו בסעיף, ישנם גם שני מבחנים טכניים לתושבות ש בהתקיימם יש לראות יחיד כתושב ישראל. בפסק דין אריה גונן[3] נפסק שאין להסתפק בחישוב מתמטי של הימים בהם מצוי היחיד פיסית בארץ.
