המבחן בפקודת הנזיקין לקביעת יחסי עובד-מעביד, הוא בעצם מבחן השליטה הגמורה, קרי מעביד הוא בעצם מי שביחסיו עם העובד ויש לו שליטה גמורה על הדרך שבה מבצע העובד את עבודתו עבורו. במקר ה דנן, זבולון העובד נקיון, הוא פועל של חברת הניקיון, השאלה האם החברת ניקיון אחראית לגניבה של זבולון. למען הסר הספק, הן השלוח והן הקבלן העצמאי אינם נתונים לשליטתו של מעסיקם[1], דהיינו אדם ייחשב כשלוח אם הוא משמש כידו הארוכה של אדם אחר. כמובן, שדניאל יטען כי הן מנהל הבנק והן זבולון הם שלוחים, שכן יעקב המנהל השלוח כל הבנק וזבולון השלוח של יעקב. אם ננסה להכנס לעובי הקורה, הרי ששלוח, הוא מי שמבצע את שליחותו בעד אדם אחר ובמקומו כדי להוציא לפעול דבר אש שולחו מעוניין בו[2]. במקרה דנן, יטען דני כי העביר את הכסף לזבולון שיעביר את הכסף ליעקב, אשר הינו זרועו הארוכה של יעקב ועל כן חב הבק בנזקים. במקרה דנן, יש להבחין בין אחריות אישית של מעביד לבין אחריות שילוחית למעשי עובדו, שכן אחריות אישית קמה כאשר המעביד מעורב אישית, קרי דניאל יען כי יעקב אחראי אישית בביצוע העוולה, הן משום שהורה על ביצוע העוולה והן משום שמעשיו הפרו חובה אישית המוטלת עליו. כמו כן, דניאל יטען כי זבולון אשם מאחר וגנב ממנו כספים.
