סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה"), מגדיר את עוולת הרשלנות כך: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".
חובת הזהירות
בפסה"ד בעניין ועקנין[1] נקבע כי המבחן לקיומה של עוולת הרשלנות נבחן בשני מבחנים. 1. חובת זהירות מושגית. 2. חובת זהירות קונקרטית. לגבי המבחן הראשון, נקבע כי הוא נבחן על ידי מבחן הצפיות הטכנית, הבוחן האם המזיק יכול היה לצפות את התרחשות הנזק, ומבחן הצפיות הנורמטיבית, הבוחן אם צריך היה המזיק לצפות את התרחשות הנזק[2].
בעניינינו, יש לדון האם לבית הספר קיימת חובת זהירות מושגית כלפי ניזוקים מסוגה של אלונה. מצד אחד יש לטעון, כי בית הספר הוא האחראי לכל נזק העלול להתרחש בתוך בית הספר, ולכן בית הספר אף חייב להציב מאבטח בכניסה לשטח. ניתן לטעון כי בית הספר יכול היה וצריך היה לצפות אף נזק שיארע למבקר בשטח בית הספר שאיננו נמנה על מבקריו הקבועים בבית הספר. אך מצד שני יש לטעון, כי בית הספר, אשר אולי מורגל בנזקים אשר גורמים התלמידים אחד לשני ו/או לצוות בית הספר, יכול לצפות נזקים כלפי סוג כזה של ניזוקים, אך בית הספר לא יכול לצפות נזקים שיתרחשו כלפי סוג ניזוקים כאלונה שאינם נמנים על המבקרים הקבועים בבית הספר.
