בעוולת הרשלנות על פי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין יש לבחון את אחריותם של המעורבים בגין הפרת חובת הזהירות ע"י התרשלות וכתוצאה גרימת הנזק. עפ"י שלושה יסודות[1]: 1) חובת הזהירות – ע"י מבחן הציפיות ע"י האדם הסביר לפי צפיות טכנית (יכול היה לצפות) צפיות נורמטיבית (צריך היה לצפות) את הנזק. ברק מבחין בין חובת זהירות מושגית (חובה הזהירות המתקיימת בין סוג המזיקים לסוג הניזוקים ביחס לנזק ואופן התרחשותו) לבין חובת זהירות קונקרטית (חובת הזהירות בין המעורבים הקונקרטיים לעובדות ונסיבות קרות האירוע הקונקרטי) 2) האם המזיק התרשל והפר את חובת הזהירות. 3) גרימת נזק והקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההפרה לנזק.
אריאל (הניזוק) - ניתן לייחס לו אשם כלשהו, מאחר והוא לא ציין אלי שהוא סובל מהכאב מדי פעם.
אלי (המעסה) - חובת זהירות מושגית- אלי עוסק בתחום שקשור במגע פיזי בגופו של אדם אחר ועליו לנקוט במשנה זהירות בכל פעולה שהוא מבצע. חובת זהירות קונקרטית – במקרה זה, חלה חובה רחבה על אלי לערוך בירור מקדים עם אריאל בנוגע לעברו הרפואי והאם הוא סובל מכאבים או בעיות רפואיות אחרות. אלמלא חוסר זהירותו ודי בכך שאלי יכול היה למנוע את תוצאת המקרה אילו נקט באמצעי הזהירות שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. מבחן הצפיות היא האם האדם הסביר (המעסה הסביר) יכול היה לצפות את הסיכון ואת הנזק בגינו. בפס"ד ועקנין[2] נקבע כי הכוונה לסיכון בלתי סביר ושהחברה רואה אותו במידה חמורה ורוצה למנעו. אלי העניק לאריאל מעסה בשעה שהוא אינה מעסה מומחה, לא פעל על פי ההנחיות ועל פי הכללים, לא ערך בירור מקדים עם אריאל וייתכן שהמידע המוקדם היה מונע את העיסוי כולו.
