דיני הנזיקין קובעים הסדרים ייחודיים לעניין אחריותו של המעסיק בגין עוולה שביצע עובד שלו במהלך עבודתו. על פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין[1], תוטל אחריות על המעסיק בגין עוולה שבוצעה על ידי העובד כאשר המעסיק אישר את הפעולה בדיעבד, או כאשר הפעולה הייתה במהלך העבודה הרגיל של העובד, ולמעט מספר חריגים שנקבעו בחוק.
הוראת חוק זאת טעונה פרשנות. פרשנות זאת מתבקשת בכל הנוגע לבחינת יסודות העוולה הנזיקית, ובייחוד של עוולת הרשלנות. כידוע, הפסיקה קבעה אמנם את רשימת המבחנים המרכיבים את קיומה של עוולת הרשלנות, אך ככל הידוע בתי המשפט, ולכל הפחות בית המשפט העליון, טרם עסקו בשאלה האם יש לבחון את יסודותיה של עוולת הרשלנות לגבי המעסיק במנותק מהעובד, או שמא די בכך שיסודות העוולה התקיימו אצל העובד על מנת להטיל באופן אוטומטי אחריות על המעסיק.
שאלה זו רלבנטית בעיקר לגבי המבחנים הקשורים ל"יסוד הנפשי" של המעוול או לנסיבותיו האישיות. הפקודה קובעת אמנם כי לעניין הטלת האחריות על המעסיק יש לראות בידיעה שהגיעה אל העובד, ככל שהדבר נדרש על מנת לבסס את העוולה, כידיעה שהגיעה אל המעסיק, אך השאלה היא האם ייחוס זה רלבנטי גם למבחנים שאינם מתבססים על ידיעה עובדתית. האם ניתן לייחס את חובת הזהירות של העובד אל המעסיק גם כאשר כלפי המעסיק לא קמה חובת זהירות באופן עצמאי; האם ניתן לייחס למעסיק את קיומה של הצפיות המרכיבה את יסודות העוולה גם כאשר כלפי המעסיק לא מתקיימת צפיות באופן עצמאי. או שמא אין כלל צורך "לייחס" תכונות אלו למעסיק, ופרשנותו הנכונה של הסעיף הינה כי אחריותו של המעסיק צומחת באופן אוטומטי מאחריותו של העובד ומבלי הצורך לבחון באופן עצמאי את יסודות העוולה.
מבוא
אחריות המעסיק והעובד
המודלים לבחינת עוולת הרשלנות
מענה לשאלת המחקר
סיכום, מסקנות ודעה אישית
רשימה ביבליוגרפית
