במסגרת מאמרו, בוחן פורת את השאלה האם דיני הנזיקין נועדו גם למלא ולשרת מטרות של הרתעה ואם התשובה לכך היא חיובית, האם דיני הנזיקין אכן משיגים מטרה זו.
בתחילת מאמרו עושה הבחנה בין הרתעה אופטימלית ובין הרתעה מקסימלית. בעוד שהרתעה מקסימלית נועדה למנוע נזקים לחלוטין, התרעה אופטימלית המטרה היא להביא את גורם הנזק הפוטנציאלי לנקודה שבה לא יהיה לו משתלם, כלכלית וחברתית, לבצע את העוולה.
זאת ועוד. מטרות דיני הנזיקין תמיד יישרתו מטרות שהן כלכליות, כלומר הרצון למנוע את הנזק מלהתקיים אולם לא בכל מחיר. זאת אחת הסיבות העיקריות לפיהן ההתרעה בדיני הנזיקין קרובה יותר להתרעה אופטימלית מאשר להרתעה מקסימלית. מטרה נוספת בדיני הנזיקין היא בבחינת "השבת המצב לקדמותו" טרם ביצוע העוולה ותיקון המצב החדש שנוצר.
כך הם לא פני הדברים כאשר בוחנים את מטרותיו של דיני העונשין. לעומת דיני הנזיקין אשר נועדו להגן לרוב על אינטרסים כלכליים של ניזוקים, דיני העונשין נועדו לסייע בהגנה על האינטרסים הבסיסיים של חברה מאורגנת וזאת באמצעות הטלת איסורים וחובות שהפרתם מצדיקה הטלת עונש על ידי המדינה. גם רכיב זה מהווה שוני בין הדינים מבחינה התפיסה הקונספטואלית – בעוד שדיני הנזיקין מבקשים כאמור להשיב את המצב לקדמותו טרם ביצוע העוולה, דיני העונשין נועדה להטיל עונש על התנהגות מסוימת שהוגדרה כהתנהגות אסורה (לעיתים ללא תלות בתוצאה, ע"ע עבירות התנהגות) מתוך מטרה למנוע אותה או לכל הפחות לצמצם אותה ככל שניתן. לפיכך, המטרה המרכזית של דיני העונשין, בשונה מדיני הנזיקין, היא להביא לכדי הכוונת התנהגות החברה בכללותה.
