בפסיקה נקבע המתווה לפיו תיבחן קיומה של עוולת הרשלנות[1]. בהתאם למבחנים שנקבעו, עוולת הרשלנות תיבחן בשתי מבחנים. האחד, קיומה של חובת זהירות מושגית. זו נבחנת על פי מבחן הצפיות המתחלק לצפיות טכנית – היינו, האם אדם סביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק, מהסוג שהתרחש, ברמה העקרונית, ולמבחן הצפיות המושגית – היינו, האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות סוגו של הנזק ברמה העקרונית. מבחן זה עוסק בעיקרו בסיווג קטגוריות שונות של אנשים וסוגי נזק, וביהמ"ש נדרש להכריע ברמה משפטית "טהורה" (להבדיל מעובדתית) האם סוג מסוים של אנשים חב בחובת זהירות מושגית לגבי סוג נזק מסוים, וכלפי סוג מסוים של אנשים. במסגרת כך שוקל ביהמ"ש במסגרת הבנתו את צרכי החברה והערכים אותם יש להנחיל באמצעות הפסיקה. המבחן השני, קיומה של חובת זהירות קונקרטית. אף זו נבחנת על פי מבחן הצפיות המתחלק לצפיות טכנית – היינו, האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבות המקרה את התרחשותו של הנזק, ולצפיות נורמטיבית – היינו, האם אדם סביר צריך היה לצפות בנסיבות המקרה את התרחשותו של הנזק[2]. בקשר לשני המבחנים נקבע כי ככלל, כאשר אדם לא יכול היה מבחינה טכנית לצפות את התרחשות הנזק, לא נדרוש ממנו כי צריך היה לצפות זאת במישור הנורמטיבי. כלומר, ככל שלא מתקיימת צפיות טכנית, הרי שלא מתקיימת גם צפיות נורמטיבית. אך ייתכן וחרף קיומה של צפיות טכנית, ייקבע כי לא מתקיימת צפיות נורמטיבית, וזאת משיקולי מדיניות משפטית[3]. שיקולי מדיניות משפטית אלו הם למשל, כאשר ההוצאות הכרוכות במניעת הנזק אל מול גובה הנזק הצפוי הינן בלתי פרופורציונאליות[4].
נוסף על כך, נקבע בפסיקה מבחן ה"שכנות"[5]. מבחן זה בודק ראת רמת ה"קרבה" בין המזיק לניזוק על פי קטגוריות שונות. מהותו של המבחן מגדירה כי חובת הזהירות חלה רק כלפי "שכן", ולא כלפי כל אדם. משקלו של מבחן ה"שכנות" ייקבע על פי מאפיינים שונים, ובין היתר, היקף הנזק, סוג הנזק, האם מדובר בנזק במעשה או במחדל ועוד.
על פי המודל השכיח כיום בפסיקה, שלבי בחינת קיומה של עוולת הרשלנות הינם כדלהלן: בדיקת קיומה של חובת זהירות מושגית, בדיקת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, בחינת ההתרשלות, בחינת הקשר הסיבתי ובחינת הנזק. על פי מודל זה עוד בטרם נבחנת פעולתו של המעוול, יש לבחון קודם האם קיימת חובת זהירות גם במישור הנורמטיבי. בפסה"ד בעניין פלוני[1] הוצע על ידי כב' השו' עמית, אשר לעמדתו הצטרף כב' השו' דנציגר, כי בחינת חובת הזהירות המושגית תיעשה רק לאחר בחינת התרשלותו של המעוול, שכן זו נועדה על מנת לבחון את שיקולי המדיניות המשפטית להקל על החובה המוטלת על המעוול. על פי המודל המוצע, מבחן הזהירות המושגית איננו בוחן האם קיימת צפיות, אלא האם קיימים שיקולים שלא להטיל אחריות.