העקרונות המרכזיים בדמוקרטיה הינם – מערכות של ערכים, עקרונות ואמונות המתבטאות בצורת חיים חברתית ופוליטית כהשקפת עולם. אחת הזכויות הפונדמנטאליות והעיקרית היא הזכות לפרטיות. הזכות לפרטיות היא אחת מהזכויות הטבעיות שמבוססות על הכבוד והחירות להן זכאי כל אדם באשר הוא.
עד למהפכה החוקתית[1] הוכרה הזכות לפרטיות בחוק הגנת הפרטיות[2]. כיום היא זוכה להגנה נורמטיבית חוקתית שמעוגנת בסעיף 7 לחוק היסוד כבוד האדם וחירותו[3] . יחד עם זאת, הזכות לפרטיות אינה הזכות החוקתית היחידה במשפט הישראלי. בשלטון דמוקרטי ליברלי אין זכויות אבסולוטיות ובלתי מוגבלות. מתן הזכות לפרטיות , ללא גבול עלולה לסכן חירויות וערכים דמוקרטיים אחרים בעלי חשיבות גבוהה כגון: כבוד האדם, זכות קניין, טוהר השיפוט, שלום הציבור ובטחון המדינה. לכן, יש להניח כי רק בעולם אוטופי, יכולה להתקיים הזכות לפרטיות באופן מוחלט וללא הגבלות. במשטר דמוקרטי ליברלי, הזכות לפרטיות הינה יחסית ולא מוחלטת. יחד עם זאת, המחוקק אינו נותן פרשנות למשקל הסגולי של הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט, ובמצב זה בהעדר חקיקה סדורה, נקבע האיזון על ידי בית המשפט.
הזכות לפרטיות אינה הזכות החוקתית היחידה במשפט הישראלי. הזכות לקניין הוכרה כנורמה קונסטיטוציונית בעלת מעמד חוקתי קולוסלי במשפט הישראלי. למעשה, הזכות לקניין מטילה חובה על המדינה שלא לפגוע בקניינו של האדם, ומאפשרת למעסיק להפעיל את האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו.
1. מבוא
2. פרק א': הזכות לפרטיות בעבודה
3. פרק ב': הזכות לקניין ופררוגטיבה ניהולית
4. פרק ג': נקודת האיזון על-ידי בית המשפט
4.1 קריאת דואר אלקטרוני של העובד
4.2 מצלמות מעקב בעבודה
4.3 שעון נוכחות ביומטרי
4.4 מבחני התאמה לכניסה לעבודה
4.5 שימוש בטלפון נייד ו/או קווי
5. פרק ד': האם נקודת האיזון ראויה?
6. סיכום ומסקנות
7. ביבליוגרפיה
