זכות השביתה מוכרת כזכות יסוד במשפט הישראלי, והנובעת וכרוכה בזכות היסוד להתארגנות[1]. כמו יתר זכויות היסוד, זכות השביתה איננה זכות מוחלטת, ויש לאזן בינה לבין אינטרסים וזכויות יסוד אחרות שיכולות להיפגע ממימוש זכות השביתה, כמו זכות הקניין של המעסיק.
במסגרת העבודה אבקש לבחון האם ישנו הבדל במלאכת האיזון בין מקרה שבו מדובר בשביתה "רגילה" במגזר הפרטי לבין מקרה שבו מדובר בשביתה בשירותים ציבוריים ובשירותים חיוניים. כפי שאראה להלן, בחוק ישנה התייחסות מפורשת לחלק מהשירותים החיוניים והציבוריים[2]. כך למשל, לגבי חלק מועט מהשירותים החיוניים, כמו שירותי הביטחון והמשטרה, יש איסור מפורש בחקיקה על שביתה. לגבי שירותים ציבוריים אחרים, יש הגבלות חמורות פחות המוטלות על מימוש זכות השביתה. מלבד ההוראות הסטטוטוריות, בתי הדין לעבודה עושים שימוש במבחן המידתיות, המשמש כמבחן-על בנושא זכות השביתה, ובמסגרתו הם עושים איזון בין האינטרסים המתנגשים, ולאורם בוחנים האם השביתה, ובאופן שבו היא נעשית, היא מידתית.
כפי שאראה להלן, ישנו הבדל מרכזי ביישום מבחן המידתיות בין מקרה של שביתה "רגילה" במגזר הפרטי לבין מקרה של שביתה בשירותים ציבוריים ובשירותים חיוניים.
1. מבוא
2. זכות השביתה ומעמדה בישראל
2.1 מעמדה של זכות השביתה
3. זכות השביתה בשירות הציבורי ובשירותים החיוניים
4. האיזון הקיים בין זכות השביתה בשירות הציבורי לזכויות אחרות
5. סקירת אלטרנטיבות
6. דיון ומסקנות
7. רשימה ביבליוגרפית
