בעבודה אבקש לבחון את החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר[1]. חזקה זו קובעת:
"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".
חזקה זו קובעת, כי כאשר יש מחלוקת בין העובד לבין המעביד לגבי קיומן של שעות נוספות שבגינן מגיע לעובד תשלום נוסף, תהיה חובת ההוכחה על המעביד במקרה שבו הוא לא הציג רישום בפנקס נוכחות. חזקה זו נועדה להקל על העובד הטוען לקיומן של שעות נוספות, מבלי שיש בידו כלים להוכיח זאת, מאחר והנתונים אמורים להיות אצל המעביד, ונקבע כי כאשר המעביד איננו יכול להפריך את טענת העובד לקיומן של שעות נוספות הדבר מקים חזקה לפיה העובד עבד את השעות הנוספות ומגיעה לו תוספת תשלום עבורן.
סעיף 26ב(2) מגביל את זכאותו של העובד המתבסס על החזקה האמורה למספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות, או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות. כלומר, כאשר יש מחלוקת בין העובד לבין המעביד לגבי היקף השעות הנוספות, ולא ניתן להציג ראיות לטובת אחד מהצדדים, קמה החזקה לטובת העובד רק עד להיקף השעות האמור.
