שאלת המחקר שבחרתי בעבודה זו היא כיצד באה לידי ביטוי זכות ההתאגדות וההתארגנות ומעמדה המשפטי במדינת ישראל בין השנים 2018-2014. בחרתי בנושא זה בשל חשיבותו, אשר עולה וגוברת עם השנים, משום שנדרשת הגנה מפני התערבותם של מעסיקים בהתארגנויות של עובדים במקום העבודה, וניסיונותיהם לסיכול ההתארגנות, פעם אחר פעם, כפי שנראה בפרק השלישי בעבודה זו.
מובן כי בענייננו שני צדדים שלהם אינטרסים שונים: מחד, לעובד קיים אינטרס בקידום זכויותיו ורצונותיו במקום עבודתו תוך ניהול משא ומתן יעיל עם המעסיק, וקידום שוויון בינו לבין יתר העובדים. מאידך, למעסיק אינטרס כלכלי-קנייני ועל כן פעמים רבות רצונו מתנגש עם רצון העובד לזכויות במקום העבודה (דוגמת שכר גבוה יותר).
אמנם משפט העבודה הפרטי וחקיקת המגן מכתיבים נורמות מהותיות אל תוך חוזה העבודה, ואולם אין זה תמיד מספיק. תפקידו של משפט העבודה הקיבוצי הוא לפעול ברמה הפרוצדוראלית ולקבוע את המסגרת של ניהול המשא ומתן בין הצדדים. משפט העבודה הקיבוצי מאפשר לנהל משא ומתן קולקטיבי, ולכן הוא מאוזן יותר, וכולל גם את זכות השביתה המקנה לעובדים כוח רב במקום העבודה (כך, אם המשא ומתן ייכשל, העובדים יכולים לפנות לזכות השביתה ולממש אותה עד שהמעסיק ייענה לדרושותיהם ולהפצרותיהם).
חוק הסכמים קיבוציים מבדיל בין הסכם קיבוצי כללי לבין הסכם קיבוצי מיוחד:[1] הסכם קיבוצי כללי הוא הסכם רחב יותר, אשר תקף למשל על ענף עבודה שלם (דוגמת ענף הרופאים בישראל) שנחתם על ידי נציג ארגון המעבידים של הארגונים שההסכם חל עליהם; ואילו הסכם קיבוצי מיוחד הוא הסכם פרטני למקום העבודה.
מבוא
פרק 1: מהי זכות ההתאגדות ומה היא מקנה לעובד?
פרק 2: זכות ההתאגדות במשפט הישראלי בחקיקה
פרק 3: זכות ההתאגדות במשפט הישראלי בפסיקה בין השנים 2018-2014
פרק 4: אמנות בינלאומיות
פרק 5: סיכום, מסקנות ודעה אישית
ביבליוגרפיה
