בעבר נתפסה השביתה כהתארגנות של כמה אנשים לפגוע בעסק או בקניין של המעביד, ולהפר את החוזה עמו. רק בתחילת המאה ה – 20, עם עליית התנועות הסוציאליסטיות, והתגברות כוחם של ארגוני הפועלים, החלו להכיר בזכות השביתה של העובדים. לכאורה ניתן לטעון כי השביתה היא מתן זכות חוקית לעובדים להתארגן, ולהשעות את חוזה העבודה שלהם עם המעביד בלי לשאת באחריות לנזק שנגרם למעביד בשל כך. מנגד ניתן לטעון כי ההכרה בזכות השביתה של העובדים חיונית כדי לאזן את מערכת יחסי העבודה בין המעסיק לעובד, שבאופן טבעי מאופיינת באי-שוויון לרעת העובד .[1]
עבודה זו תפתח בדיון במהותה של השביתה. כאמור לעיל בשביתה יש משום פגיעה בקניין ובאינטרסים של המעביד. החלק השני של העבודה ידון בשאלה מהם הגבולות שהציבה הפסיקה לשובתים, והאם הם רשאים לנקוט באלימות. החלק השלישי של העבודה יבחון את סוגי השביתות השונים, והחלק הרביעי של העבודה ידון בשאלה מהם האמצעים שיש למעסיק כנגד העובדים השובתים.
חלק ראשון: מהי שביתה
זכות השביתה היא זכות בסיסית של עובדים בחברה דמוקרטית. המטרה במתן זכות זו לעובדים, היא לאזן בין יחסי הכוחות של הון ועבודה. כלומר, זכות העובדים לשבות מהווה משקל נגד לעמדת הכוח של המעסיק, השולט בתנאי העבודה והשכר, ואף בעצם קיומם של יחסי עבודה ובהגדרתם.[2]
מבוא
חלק ראשון: מהי שביתה
חלק שני: גבולות השביתה
חלק שלישי: סוגי השביתות
חלק רביעי: המעביד
סיכום ומסקנות
