"מדינת ישראל ... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות..."[1].
כך הוכרזה מדינת ישראל במגילת העצמאות- כמדינת רווחה, המבקשת להבטיח זכויות חברתיות בסיסיות לכלל אזרחיה - שהן זכויות שמבטיחות קיום בכבוד ואפשרות לקבלת שירותים בסיסיים ואלמנטריים כמו חינוך, בריאות, תעסוקה ועוד.
כפי שנראה בהמשך, אחת הזכויות הבסיסיות במדינת רווחה הינה הזכות לעבודה ולתנאי עבודה נאותים, זכות שטומנת בחובה, בין היתר, את הזכות למכסת שעות עבודה מוגבלת, הזכות ליום מנוחה שבועי, הזכות לתנאי פנסיה, ימי חופשה ומחלה, תנאים מיוחדים לעובדות בהיריון ולאחר לידה וכו'.
מערכת יחסי העבודה במדינת ישראל בכלל וזכויות עובדים בפרט מוגדרות בנורמות רחבות היקף הכוללות את חוקי מגן, הסכמים קיבוציים למיניהם, צווי הרחבה ענפיים וכלליים, חוזי עבודה אישיים, נוהג ופסיקת בתי הדין לעבודה. בין חוקי המגן ניתן למצוא את חושק שעות עבודה ומנוחה[2] (להלן: "חוק המנוחה" או "החוק") הנמנה בין החוקים המרכזיים בהגנה על זכויות העובדים בישראל. חוק זה מגביל את משך הזמן בו מעסיק יכול להעסיק את עובדיו בכל יום, שבוע וחודש וקובע את זכות העובד למנוחה שבועית ואת השכר שיש לשלם עבור עבודה בשעות נוספות.
1. מבוא
2. מטרות והצדקות להגבלת שעות העבודה
2.1. זכויות חברתיות במשפט הישראלי
2.2. מטרות והצדקות לחוק
3. חוק שעות עבודה ומנוחה – הוראות מרכזיות
4. החריגים לחוק
4.1. עובדי מדינה
4.2. עובדים בתפקידי הנהלה או הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי או שתנאי עבודתם אינה מאפשרת פיקוח עליהם
5. שוק העבודה המודרני
5.1. זמן עבודה
5.2. שעות עבודה גמישות
6. סיכום ומסקנות
6.1. סיכום
6.2. מסקנות
7. ביבליוגרפיה
