הפסיקה דנה בתוקפה של תניית אי תחרות שנקבעה בהסכם עבודה בין המעביד לבין העובד. הגישה בעבר בקשר לתניות אי תחרות בהסכמי עבודה הייתה כי ככלל יש להכיר בתוקפה של התנייה שנועדה להגן על אינטרסים כלשהם של הצדדים וכי יש לכבד את חופש ההתקשרות ואת ההסכמה החוזית בין הצדדים. גישה זו השתנתה, לאחר חקיקתו של חוק יסוד: חופש העיסוק, והגישה כיום היא שתניית אי תחרות הפוגעת בחופש העיסוק של העובד ובתחרות החופשית בשוק תהיה בטלה, בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, אלא אם היא נועדה להגן על אינטרסים לגיטימיים של המעביד. אינטרסים לגיטימיים אלה מתקיימים למשל כאשר תניית אי התחרות נועדה להגן על סודות מסחריים של המעביד, או כאשר המעביד השקיע משאבים בהכשרה מיוחדת של העובד, או כאשר ניתנה לעובד תמורה מיוחדת בעד הגבלת התחרות. עם זאת נקבע, כי גם כאשר נמצא שהתניה מגנה על אינטרסים לגיטימיים של המעביד, יש צורך לבחון אם היא עומדת במבחני הסבירות והמידתיות, ואם היא לא נוסחה בצורה רחבה מידי, בהיבט של זמן ההגבלה, של מקום ההגבלה או בהיבטים אחרים, החורגת מההיקף הנדרש לשם הגנה על האינטרסים הלגיטימיים של המעביד. כאשר מצא בית המשפט כי תניית אי תחרות אכן מגנה על אינטרסים לגיטימיים של המעביד, אולם היא נוסחה בצורה רחבה מידי, יש בפסיקה שתי גישות בקשר לתוצאה הראויה. על פי הגישה האחת, התוצאה תהיה כי התניה בטלה לחלוטין. על פי הגישה השנייה, התוצאה תהיה כי בית המשפט יכול לקבוע שהתניה תעמוד בתוקף אך רק באופן ובהיקף הנדרש לשם הגנה על האינטרסים הלגיטימיים של המעביד.
מבוא
הגישה בעבר לגבי תניית אי תחרות
הגישה כיום לגבי תניית אי תחרות
התוצאה של הקביעה כי התנייה מנוגדת לתקנת הציבור
דיון ועמדה אישית
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
