בעבודה זו אעסוק בתופעת הרצח על רקע של חִלּוּל כְּבוֹד הַמִּשְׁפָּחָה. זהו כינוי למעשה ניאוף של נערה או אישה הנחשב בחברות אחדות, בעיקר בחברות שבטיות, לחילול כבוד המשפחה כולה, והעלול לגרור בעקבותיו את הריגתה של הנערה או האישה[1].
ב-19 באוגוסט 1994 התפרסמה כתבה בעיתון "כל העיר" הירושלמי מאת העיתונאי אשר במסגרתה התראיין העיתונאי שאול אדר. המרואיין לכתבה היה מקם האסירים הקיבוצניק מאיילת השחר, חירות לפיד. לפיד לא נהג לשקם אסירים ערבים אך במקרה נדיר אחד הוא החליט לקחת על עצמו את שיקומו של אסיר ערבי תושב טורעאן שרצח את בתו על רקע של חילול כבוד המשפחה.
לפיד, שניסה להסביר את המניע למעשיו של לקוחו נימק זאת באופן הבא: "הוא עשה מעשה שלא ייעשה, אבל בשבילו לא לרצוח את הבת שלו, זה כמו בשביל הרב הראשי לאכול חזיר"[2]. והוא מוסיף: "הוא היה חייב לרצוח את הילדה כמו שהרב לא יכול לאכול חזיר. זו תרבות של עם, לאום ודת, ואם אדם מאמין, הוא הולך לפי האמונה [...] אם היה צעיר לא הייתי מטפל בו [...] בגלל שהוא זקן וחולה צריך לתת לו ללכת הביתה מסיבות הומניטאריות"[3].
1 מבוא
2 כבוד המשפחה - הגדרות ומאפיינים
3 העונש על חילול כבוד המשפחה
4 התייחסותו של המשפט השבטי-מנהגי
5 היחס לתופעה במישור הציבורי
5.1 יחסה של החברה הישראלית לתופעה
5.2 טיפול מערכת המשפט בישראל
5.3 כוחה ומשמעותה של הגנה תרבותית
5.3.1 הגנה תרבותית כסייג לאחריות פלילית
5.3.2 הגנה תרבותית בישראל ובמשפט הבינ"ל
6 סיכום
7 ביבליוגרפיה