חלק א
ראשית ניתן לטעון כנגד חוקיותו של החוק החדש, שנחקק לאחר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו[1]. חוק המטיל עונש מאסר על אדם, מנוגד באופן ישיר לסעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". יחד עם זאת, חוק היסוד מתיר לפגוע בחירות אדם בהתקיים התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה. סעיף 8 לחו"י קובע: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". בפסה"ד בעניין סילגדו[2] נותחו התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה כדלהלן: "אלא בחוק"- תנאי זה אכן מתקיים במקרה הנדון, החוק נכנס לתוקף מעת שנרשם ברשומות. "ההולם את ערכיה של מדינת ישראל"- תנאי זה מהווה פתח לתקיפת החוק החדש, שכן ניתן לטעון כי החוק מנוגד לערכי מד"י, השואפת לקיים את הוראות האמנות הבינ"ל שהיא חתומה עליהן. "שנועד לתכלית ראויה"- תנאי זה גם איננו מתקיים בעניינינו, גם אם נאמר שתכלית החוק היא למנוע זרימת כספים לארגונים לא רצויים, הרי שלשון החוק היא כוללנית ומכילה בתוכה ארגונים תמימים כדוגמת "מפסיקים לשתוק ולזהם", ובכך חטא המחוקק מהתכלית הרצויה. "ובמידה שאינה עולה על הנדרש"- לגבי תנאי המידתיות נקבעו בפסה"ד 3 מבחני משנה אשר שלושתם אינם מתקיימים בעניינינו. 1. הטלת האחריות משרתת את המטרה החקיקתית- כאמור לעיל, הניסוח הכוללני של החוק כולל בתוכו ארגונים ראויים שמושפעים מההסדר החדש למרות שאין בינם לבין הארגונים ה"חשודים" מאומה.
חלק ב
לעניין האישום בעבירת קבלת דבר במרמה, יש לבחון את הוראת חוק העונשין הקובע בסעיף 415:" המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים". יש לנתח את הרכיבים המרכיבים את העבירה. בפרשת הוכמן[1] ניתח בית המשפט את היסודות המרכיבים את עבירת השוחד וקבע כי מתקיים יסוד עובדתי (קבלת התמורה), יסוד נפשי (מודעות לטיב המעשה) נסיבה (עובד ציבור הממלא תפקיד) ותוצאה (מעשה הפוגע בציבור). בעבירה הנדונה- קבלת דבר במרמה, יש לבחון האם המונח "מרמה" מהווה חלק מהיסוד הנפשי בעבירה או שהוא נסיבה. במידה ונאמר כי מדובר ביסוד הנפשי בעבירה- כלומר, על המקבל להיות מודע לכך שהוא מקבל את הדבר ב"מרמה", הרי שניתן יהיה להאשים את ראובן בקבלת התשלום במרמה ואולי אף בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות[2]. אך במידה ונאמר כי המונח "מרמה" הוא נסיבה, הרי שהנסיבה צריכה לחול הן במקבל הדבר והן בנותן. בעניינינו, למרות שראובן תכנן מראש ליטול את התשלום ולברוח, הרי שחנה השלימה בליבה עם מתן התשלום אף אם לא תקבל חזקה על הילד בסופו של דבר, ומשכך לא ניתן לראות במתן התשלום- קבלת דבר במרמה.
