שאלה 1:
כבר בפתח הדברים אציין שלטעמי נכון יותר לייחס לבעל הדירה את העבירה המנויה בסעיף 431 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
אחריותו של בעל הדירה לעבירה המנויה בסעיף 415 לחוק העונשין:
1. סוג העבירה: תוצאתית
2. היסוד העובדתי: התנהגות – "מרמה". נסיבות – "דבר". תוצאה – "קבלה". קשר סיבתי – נדרש קשר סיבתי בין ההתנהגות לבין התוצאה, כך שכתוצאה מהמרמה יתקבל דבר.
3. הגדרות: "מרמה" מוגדרת בס' 414 לחוק העונשין כ"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת".
"דבר" מוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין כ"מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה".
יסוד "הקבלה" מוגדר בס' 438 לחוק העונשין "בין שעברה הבעלות בדבר אל המקבל ובין שלא עברה".
4. יישום המקרה: התנהגות – בעל הדירה אמר ליארי כי המחיר של יתר הדירות הוא 10,000 שקלים ללילה אחד. בעל הדירה כמובן בקיא במחירי הנדל"ן, משום שהוא מחזיק בדירות נוספות, ומכאן שאין ספק שידע שהדברים שהוא טוען אינם אמת, ולחלופין גם לא האמין שהם אמת.
נסיבות – 6,500 שקלים במזומן מהווה מיטלטלין.
תוצאה – יארי לא הספיק לשלם לבעל הדירה 6,500 שקלים בשל העובדה שהשוטר עצר את בעל הדירה בד בבד עם הליכתו של יארי אל הבנק כדי למשוך כסף. למרות שהגדרת יסוד "הקבלה" לא מצריכה העברת בעלות בדבר בהכרח, עדיין נראה בעיני סביר יותר שלא התקיימה "קבלה" כלל בגלל שלא הועבר כלום בין הצדדים (יארי לא הספיק להעביר כסף לבעל הדירה מבחינה פיזית), מאשר שהייתה קבלה בפועל של דבר כלשהו.
