הליבה הרעיונית-אידיאולוגית שבבסיס השיטה הדמוקרטית-ליברלית, מונה את הזכות לקדושת החיים מעמודי התווך ואבן הראשה של המשטר הדמוקרטי. מאז דברי הימים הגישה והיחס לקדושת החיים הייתה תפיסה אוניברסלית אינהרנטית, שזכתה לחשיבות מונומנטלית במעגל ההגנה המרכזי של בית-המשפט העליון בישראל. יחד עם זאת, קדושת החיים אינה האתוס היחיד במרקם החיים של חברה ומדינה, הזכות לכבוד, אוטונומיה וחשיבות איכות החיים, אף הם הוכרו כנורמה קונסטיטוציונית בעלות מעמד חוקתי קולוסלי במשפט הישראלי. אין ספק סיפקא, שהאינטרקציה בין ערך קדושת החיים לבין הזכות לאוטונומיה וכבוד של חולים, מהווה את אחת הסוגיות המורכבות לקיומם ערכי יסוד במשטר דמוקרטי ליברלי. עבודה דנן עסקינן בהמתת חסד או בשמה הלועזי אותנזיה (Euthanasia) ומשמעותה האקטיבית, היא גרימת מותו של חולה סופני (Terminally) ללא כאבים ובצורה אקוטית על מנת שינוח על משכבו בשלום ובכבוד. סוגית המתת חסד קשה כקריעת ים סוף, ומתפקידה היא לאזן בין עקרון קדושת החיים, לבין הזכות לאוטונומיה של החולה להימנע מקבלת טיפולים מאריכי חיים.
בסוגיה רבת אנפין זו, חוק החולה הנוטה למות[1] מהווה קורלציה ונורמה חקיקתית ביחס להמתת חולים טרמינלים בדין הישראלי. עד דאז, בתי המשפט נאלצו להתמודד עם קושיות וסוגיות מצפוניות, והם הסמכו בעיקר על הוראות חוק זכויות החולה[2] וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.
מבוא
פרק א': הדין הישראלי בהמתת חסד בישראל
קדושת החיים והזכות לאוטונומיה
חוק זכויות החולה והחלל הנורמטיבי
חוק החולה הנוטה למות
סיכום ביניים
פרק ב': אחריות פלילית של רופא והיחס לחוק העונשין
מעורבות הרופא והפרוצדורה להמתה
שידול וסיוע להתאבדות
אחריות פלילית והגנות בחוק
סיכום ביניים
פרק ג': משפט משווה
ארצות הברית
הולנד
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
