המקור לדיני ההפקעות בישראל הוא בפקודות מנדטוריות. הפקודה המרכזית להפקעות של השלטון המרכזי היא פקודת הקרקעות[1], שנחקקה לפני שנים רבות ועודנה בתוקף עד לימינו. במהלך השנים נחקקו חוקי הפקעות נוספים, כמו למשל חוק התכנון והבנייה[2] העוסק בהפקעה ברמה המוניציפאלית של וועדה מקומית, אולם אף הוא מבוסס במידה רבה על פקודת הקרקעות ועל ההסדרים שנקבעו בה לפני שנים רבות.
דיני ההפקעות עברו שינויים רבים במהלך השנים. במהלך השנים חלחלה ההבנה כי הפקודות המנדטוריות העוסקות בהפקעות מבוססות על תפיסות ארכאיות ומיושנות בקשר לסמכות הכמעט בלתי מוגבלת של השלטון, ועל התפיסה הארכאית לפיה על האזרחים מוטל לספוג פגיעות כאשר הדבר נצרך לטובת האינטרס של השלטון. אך כאמור דיני ההפקעות עברו שינויים, ובפרט לאחר חקיקתם של חוקי היסוד ועיגונה של זכות הקניין כזכות יסוד חוקתית. לאחר עיגונה של זכות הקניין כזכות חוקתית, התפיסה השתנתה, ומעתה לא ניתן יותר לפגוע בקניינו של הפרט כאשר הפגיעה היא בלתי מידתית.
לעיגונה של זכות הקניין כזכות חוקתית, ולדרישה כי הפגיעה באמצעות ההפקעה תהיה מידתית, יש השלכות רבות בדיני ההפקעות. כך למשל נקבע, כי חובת תשלום הפיצויים בגין ההפקעה היא תנאי לחוקתיות של ההפקעה, והפקעה שנעשתה ללא תשלום פיצויים איננה מידתית.
מבוא
הפקעת מקרקעין – המסגרת הנורמטיבית
השפעת זכות הקניין על הליך ההפקעה
חובת תשלום פיצויים
זניחת או שינוי מטרת ההפקעה
משפט משווה
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
