הליך ההפקעה הוא הליך שבו רשות מנהלית רשאית ליטול מקרקעין של הפרט על מנת להגשים מטרה ציבורית מוגדרת מראש. הליך ההפקעה הוא הליך פוגעני ביותר עבור הפרט ממנו ניטלת הקרקע, והוא מטיל חובות על הרשות כמו החובה לתשלום פיצויים לפרט הנפגע. לאחר חקיקתם של חוקי היסוד, התגברה ההכרה בזכות הקניין של הפרט כזכות חוקתית, ונקבע כי על ההפקעה לעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובמבחן המידתיות הקבוע בו, על מבחני-המשנה שלו. כלומר, הרשות תוכל להפקיע קרקע רק כל עוד היא יכולה להצביע על מטרה ציבורית ברורה וקונקרטית, ורק כאשר ההפקעה היא האמצעי היחיד להשגת אותה מטרה ציבורית. אף לאחר שהוכח כל אחה, נדרש להוכיח כי האופן שבו מבוצעת ההפקעה הוא ברמה הפוגענית הפחותה ביותר לשם הנדרש להגשמת המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה.
בשל ההבנה כי ההפקעה היא פגיעה בקניינו של הפרט ובזכות החוקתית העומדת לו, נקבע בפסיקה כי על המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה להמשיך ולהתקיים גם לאחר שכבר הושלמה ההפקעה. כאשר תם הצורך הציבורי שעמד בבסיס ההפקעה, או כאשר הרשות השתהתה שיהוי בלתי סביר במימוש ההפקעה, יש לבטל את ההפקעה ולהשיב את הקרקע לידי הבעלים ממנו נלקחה. ביטול ההפקעה במקרה שכזה מתבסס, בין היתר, על מבחן המידתיות החוקתי, ועל ההנחה כי המשך ההחזקה במקרקעין על ידי הרשות לא מטרה ציבורית ברורה שהרשות מבקשת להגשים, מהווה פגיעה בלתי מידתית בפרט, וההפקעה איננה עומדת במבחן המידתיות.
מבוא
הליך ההפקעה – עקרונות
השפעת זכות הקניין על הליך ההפקעה
ביטול הפקעה בשל זניחת מטרת ההפקעה או אי מימוש ההפקעה
ביטול הפקעה מכוח פקודת הקרקעות
ביטול הפקעה מכוח חוק התכנון והבנייה
ההבדלים לגבי ביטול הפקעה בין החוקים השונים
ביטול הפקעה בשל מבחני המידתיות
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
