סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969[1], קובע כי "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובות נרשמה בעודו בתום-לב – זכותו עדיפה".
כפי שמציינת פרופ' נינה זלצמן במאמרה "התחייבות למתנת מקרקעין, 'עסקאות נוגדות' וזכות שביושר"[2], סעיף 9 לחוק המקרקעין קובע כלל של תחרות בין עסקאות נוגדות במקרקעין. הרישה של הסעיף קובעת את כלל העדיפות: בתחרות בין זכויות לעסקאות נוגדות במקרקעין תאה זכותו של בעל העסקה הראשונה בזמן עדיפה. הסיפא מעמיד את החריג לכלל העדיפות: אם בעל העסקה השנייה בזמן פעל בתום לב ומתמורה, והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב – זכותו עדיפה.[3] כלומר, לפי הכלל שבסעיף 9 לחוק המקרקעין, הרוכש השני חייב להוכיח את תום לבו ולבצע רישום בלשכת רישום מקרקעין, ואם לא עשה כן – עדיפה זכותו של הרוכש הראשון.
על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין העדיפות הינה לבעל הזכות הראשונה בזמן. חריג לכלל העדיפות יקום רק אם יתמלאו תנאי הסיפא של סעיף 9 לחוק המקרקעין: בעל הזכות השנייה בזמן פעל בתום לב ובתמורה, והעסקה עמו הושלמה ברישום.
1. מבוא
2. מהן עסקאות נוגדות במקרקעין – תחרות בין עסקאות ובין זכויות במקרקעין
3. התפתחויות ומגמות בפסיקה בעקבות הבעייתיות שבסעיף 9 לחוק המקרקעין
4. משפט משווה
5. סיכום
