חלק א
1. לגבי הבסיס לתביעה כנגד הדירקטורים, ניתן לטעון להפרת חובת הזהירות. סעיף 252 קובע את חובת הזהירות של נושאי משרה לחברה, וסעיף 253 קובע כי חובת הזהירות כוללת את החובה לפעול ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר, באותה עמדה ובאותן הנסיבות, ובכלל זה ינקוט, בשים לב לנסיבות העניין, אמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיות העסקה של פעולה המובאת לאישורו, או של פעולה הנעשית על ידיו בתוקף תפקידו, ולקבלת כל מידע אחר שיש לו חשיבות לעניין פעולות כאמור. ניתן לטעון כי הדירקטורים הפרו את חובת הזהירות בכך שהחליטו על חלוקת הדיבידנד ולא התחשבו במצבה של החברה, ודירקטור סביר לא היה צריך לקבל החלטות שכאלה. על מנת שניתן יהיה לתבוע בעילה של הפרת חובת הזהירות יש צורך להוכיח כי נגרם לחברה נזק.
2. מדובר בעסקה שלבעל השליטה יש בה עניין, ולפי סעיף 270(4) לחוק המפנה למנגנון לאישור עסקאות עם בעל שליטה. ההגדרה של "בעל שליטה" היא כאמור בסעיף 1 לחוק וכן מי שמחזיק ב-25% מזכויות ההצבעה ואין מישהו אחר שמחזיק ביותר מ-50%. ההגדרה של "שליטה" בסעיף 1 מפנה לחוק ניירות ערך, ושם ההגדרה היא של מי שיש לו יכולת לכוון את פעילות התאגיד, וחזקה שאדם הוא בעל שליטה אם הוא מחזיק במחצית או יותר מסוג מסוים של אמצעי השליטה. אצל מרים לא מתקיימת החזקה, אבל מתקיימות שתי החלופות: יש לה יכולת לכוון את פעילות התאגיד בשל שיעור אחזקותיה, וכן היא מחזיקה ב-25% מזכויות ההצבעה (בהנחה ושיעור האחזקות במניות מעניק גם זכויות הצבעה בהתאם), ואין מישהו אחר שמחזיק בלמעלה מ-50% מזכויות ההצבעה.
