א. חובת הדיווח חלה על התאגיד על מנת שהמשקיעים בתאגיד יוכלו לקבל לידיהם את כל המידע הרלבנטי עבורם לשם הפקת מקסימום הרווח מהשקעתם. הם צריכים להיות מודעים לסיכונים שהחברה נוטלת על עצמה ולאפשרות של השאת רווחי החברה.
חובת הדיווח מטרתה נוספת. להטיל הרתעה על נושאי המשרה בחברה, שכן הם יודעים כי ציבור המשקיעים יכול לבחון את כל פעולותיהם, וככל ויתרשלו בעבודתם הם עלולים להיות חשופים לתביעה כנגד החברה ואפילו לתביעות אישיות כנגדם.
חובת הדיווח קבועה בתקנות ניירות ערך ומגדירה את חובת הדיווח לחובת דיווח כללית באמצעות דו"ח שנתי ולחובת דיווח מידית באמצעות דוחות מידיים לאחר כל פעולה מהותית שהחברה מבצעת.
ב. ההגדרה של מידע מהותי איננה חד משמעית ונתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בפסק הדין נקבע כי זהו מידע שעלול העלול להשפיע באופן מהותי על החלטותיו של המשקיע, ובכלל זה על החלטתו לרכוש או למכור את ניירות הערך של החברה. עוד נקבע כי על מנת שמידע מסוים ייחשב כמידע מהותי, אין צורך בכך שפריט המידע לבדו נתון מכריע לצורך החלטה או ביצוע עסקה, ודי בכך שבשקלול עם מסכת נתונים כוללת עלולה להיות לו השפעה על קבלת החלטותיו של המשקיע. בפסק הדין נקבעו שני מבחני עזר: א. מבחן ההסכמה העקרונית, היינו האם החברה קיבלה הסכמה עקרונית להתקשר או לבצע עסקה מסוימת והאם התקבלה החלטה לגבי פרטי הפעולה או העסקה. ב. מבחן התוחלת, היינו מהו הסיכוי שהחלטה או פעולה מסוימת עתידה להתבצע. מבחן זה איננו חד משמעי ומושפע גם מהמשקל שיש לייחס לתוצאת הפעולה הנדונה כלפי החברה.
