סעיף 21 לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988[1], אשר בתחילת שנת 2019, במסגרת תיקן מס' 21 לחוק[2], שינה את שמו לחוק התחרות הכלכלית, תשמ"ח-1988, קובע כי הממונה על התחרות (שימונה על ידי הממשלה) יתנגד למיזוג חברות או יתנה אותו בתנאים אם לדעתו קיים חשש סביר כי כתוצאה מן המיזוג כפי שהוצע תיפגע באופן משמעותי התחרות באותו ענף או ייפגע הציבור בכל הנוגע לרמת המחירים של נכס או של שירות, איכות נמוכה של נכס או של שירות והכמות המסופקת של הנכס או היקף השירות, או סדירות האספקה ותנאיה.
כפי שעו"ד מיכל הלפרין מסבירה במאמרה[3], המחוקק ראה לנכון להעניק לממונה סמכות לפקח על מיזוגי החברות במשק כדי למנוע היווצרות מוקדי כוח לא הוגנים בשוק ולהתנגד למיזוגים אשר לגביהם יש חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות או בציבור[4].
ואולם, מוכר בדיני ההגבלים העסקיים בארץ ובעולם חריג לכלל האמור – "דוקטרינת החברה הכושלת". לפי דוקטרינה זו, ניתן לאשר מיזוג גם אם הוא כן מקים חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות, וזאת אם החברה המתמזגת הינה חברה כושלת, שעתידה לצאת מן השוק גם בהיעדר מיזוג.
1. מבוא
2. מהות הדוקטרינה של החברה הכושלת והשיקולים שעומדים בבסיסה
3. התנאים להחלת ההגנה של החברה הכושלת, פירושם ויישומם בהחלטות הרשות ובפסיקה
4. הגישה הכלכלית המצומצמת לדוקטרינת החברה הכושלת כדוגמא להתנגשות בין שתי מערכות דינים כלכליות – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי וחוק התחרות הכלכלית
5. סיכום
