צריך להבין כנגד מי מוגשת העתירה. עתירה מנהלית יכולה להיות מוגשת כנגד רשות מנהלית, ובמקרה זה תחנות הכוח הן פרטיות ואינן נחשבות לרשות מנהלית שניתן לעתור כנגדן. אולי בשל תפקידן הן יכולות להיחשב כגוף דו-מהותי, שחלים עליו כללי המשפט המנהלי, וממילא ניתן גם לעתור כנגדו. גם בהנחה ולא ניתן לעתור ישירות כנגד תחנות הכוח, העותרים בעניינינו יכולים לעתור כנגד ההחלטות המנהליות שהביאו להקמתן של תחנות הכוח הפרטיות הדורשות את הכספים בשרירותיות. במסגרת העתירה המנהלית ניתן להעלות טענות שונות, והשאלה כנגד מי מוגשת העתירה משפיעה על השאלה אם הטענות הן תקיפה ישירה או עקיפה. הכי טוב יהיה אם העותרים יכללו את כל הגורמים בעתירה, כך שכל הטענות יידונו כתקיפה ישירה.
מתן הסמכה לשר האנרגיה לקבוע את מספר התחנות ומיקומן – ניתן לטעון כי ההחלטה בקשר למספר תחנות הכוח ומיקומן היא החלטה משמעותית ביותר לכלכלה, ומשפיעה ביותר על התושבים באזור המתפרנסים מהתחנות, ועל מרבית תושבי המדינה הנהנים משירותי תחנות הכוח. החלטה בעלת משמעות כלכלית כה גדולה נחשבת להסדרים ראשוניים שראוי שייקבעו על ידי הכנסת ולא על ישי השר (פס"ד המרכז האקדמי בעניין מתווה הגז). אבל שאלה זו היא מתחום המשפט החוקתי. במשפט המנהלי שואלים רק אם יש הסמכה בחוק, ופה יש הסמכה בחוק.
ההיוועצות בוועדת המומחים – לגבי חובת היוועצות יש להבחין בין היוועצות וולונטרית לבין היוועצות שהיא חובה. במקרה זה יש חובת היוועצות על פי החוק.
