בעבודה נדון בשאלה האם סעיף 7 לחוק הלאום[1] פוגע בעיקרון השוויון החוקתי. סעיף 7 לחוק הלאום קובע: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". לאחרונה ממש ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת חסון[2], שבה דן בית המשפט העליון במאוחד במספר עתירות שהוגשו כנגד החוק או כנגד סעיפים מסוימים שבו. באופן כללי נטען בעתירות כי החוק פוגע בזהותה הדמוקרטית של המדינה, ופוגע בעיקרון השוויון, ויש לבטל אותו, או סעיפים מסוימים שבו, לאור דוקטרינת התיקון החוקתי הלא חוקתי. ביחס לסעיף 7 נטען כי הוא מאפשר הלכה למעשה הפליה של הציבור הערבי בהקצאת קרקעות ובהקצאת משאבים של המדינה לצרכי התיישבות, וסעיף 7 מאפשר למעשה "עקיפה" של הלכות קודמות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון שבהן קבע בית המשפט העליון כי הפליה בהקצאת קרקעות היא אסורה. בפסק הדין דחה בית המשפט העליון בדעת רוב את העתירות, וקבע כי חוק הלאום והסעיפים הקונקרטיים שבו אינם משנים את זהותה הדמוקרטית של המדינה, ואינם מנוגדים למארג החוקתי הקיים במדינת ישראל. ביחס לסעיף 7 קבע בית המשפט כי הוא איננו יוצר הפליה. לגבי הרישא של סעיף 7 קבע בית המשפט כי הוא הצהרתי בלבד, ולכן איננו פוגע בשוויון.
מבוא
חוק הלאום
בג"צ 5555/18 חסון
העדפה מתקנת בהקצאת קרקעות
העדפה מתקנת כחלק מעיקרון השוויון או כחריגה ממנו
דיון
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
