בהתאם לעיקרון "חוקיות המנהל", פעולותיה של רשות מנהלית בכלל, ופעולותיו של שר התקשורת בפרט, יהיו תקפות רק אם הן נובעות מהסמכה מפורשת וברורה הקבועה בחוק[1].
על פי הוראת סעיף 91 לחוק השידור הציבורי הישראלי, תשע"ד-2014 (להלן: "החוק"), שר התקשורת (להלן: "השר") הוא הממונה על ביצועו של החוק. סעיף 34 לחוק יסוד: הממשלה, תשס"א-2001 (להלן: "חוק יסוד הממשלה"), קובע כי שר הממונה על ביצועו של חוק, יכול ליטול לעצמו סמכויות, למעט סמכויות בעלות אופי שיפוטי. נוכח האמור, ככל ופעולת בחירת חברי המועצה תוגדר כפעולה שאיננה בעלת אופי שיפוטי, הרי שהשר רשאי ליטול לעצמו את הסמכות לבחור את חברי המועצה מאת ועדת האיתור, ובהתאם להוראת סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"), לשם ביצוע תפקידו הוא רשאי להיעזר בחברות השמה. יחד עם זאת, ייתכן וניתן יהיה להעלות את הטענה כי בחירת המועמדים הינה פעולה בעלת אופי שיפוטי. הגדרתה של פעולה כבעלת אופי שיפוטי, ביצועי או תחיקתי, איננה ברורה דיה והחלוקה איננה מעוגנת בחוק[2].
יחד עם זאת, בפסיקה נקבע כי כאשר רשות מנהלית מסרבת לעשות שימוש בסמכות הנתונה לה על פי חוק, היא חייבת לבסס את סירובה על שיקולים סבירים. יתירה מכך נקבע, כי אף כאשר החוק מעניק סמכות שברשות, הרי שסמכות זאת תתפרש כסמכות שבחובה, ועל הרשות להצביע על שיקולים ענייניים וסבירים לסירובה לעשות שימוש בסמכותה. הביקורת השיפוטית איננה מתערבת בהחלטותיה של הרשות המנהלית, אך המבחן לסבירות שיקוליה של הרשות הוא, האם היה בפני הרשות כל החומר הרלבנטי בטרם קיבלה את החלטתה[3].
