.על מוחמד לעמוד בתנאים המקדימים לכניסה בשערי בג"ץ, וזאת כדי לזכות בסעד נשוא העתירה, על מוחמד להוכיח אינטרס אישי וממשי, אינטרס אשר מעיד כי הוא עלול להיפגע מהחלטת הרשות ובעניין זה ראה פרשת רסלר[1] שם קבע ביהמ"ש כי יש להכיר באינטרס משותף של מס' עותרים ככזה המעיד על אינטרס אישי שנפגע. בעניינו נראה כי מוחמד לא יצליח להוכיח אינטרס אישי. בנסיבות ספציפיות עשוי בג"ץ להיעתר לעותר ציבורי גם אם אינו הנפגע העיקרי, וזאת כאשר נושא העתירה הינו בעל חשיבות חוקתית וקשורה לשלטון החוק וזכויות האדם וראה פרשת לירן[2].
על ביהמ"ש מוטלת האחרית לבחון האם העתירה צריכה לדון בבית המשפט, ונקבע כי ביהמ"ש יפעיל שק"ד באשר לאפשרות לפתרון הסכסוך בביהמ"ש, בעניינו הנושא רגיש ופוליטי, ומקומה של העתירה אינו בבית המשפט אלא בבית המחוקקים, בג"ץ אינו נוהג להחליף את שיקול הדעת של הרשות השלטונית וראה פרשת פולארד[3].
באשר לעילת השיהוי, זאת מאחר והעתירה הוגשה כשנה לאחר קבלת ההחלטה, השיהוי מעיד על הדחיפות בעתירה, וככל שהעותר לא עשה שימוש בזכויותיו[4], יש לדחותה, מקום בו העיכוב בהגשת העתירה אינו סביר, מוחמד יוסיף לאור פרשת אסולין[5], במקום בו ישנה חריגה מסמכות, לא ניתנת האפשרות לביהמ"ש לדחות את העתירה מכוח השיהוי בלבד, יחד עם האמור, נמצא בפרשת אברץ[6] כי השיהוי לבדו אינו יכול לעצור את העותר מפנייה לביהמ"ש , מקום בו ישנה פגיעה משמעותית של רשות בעקרון שלטון החוק, וכי עולה מהממצאים כי הרשות פעלה באופן לא חוקי, ועל כך יסתמך מוחמד בעתירתו ובכל מקרה השיהוי יבחן על פי נסיבותיו תוך איזון האינטרסים העולים בתחומו[7].
יחד עם האמור, ככל שהעותר השהה את הגשת העתירה ללא כל סיבה מוצדקת , הרי שויתר על זכויותיו ומקיים ליקוי סובייקטיבי וראה פרשת נחום בעניין זה[8].
מוחמד, כפעיל חמאס עותר לבג"ץ, כאשר אינו נקי כפיים ופועל כנגד מדינת ישראל, ועל כן, ביהמ"ש ידחה עתירה של עותר אשר אינו נקי כפיים, וראה פרשת קוואסמה[9] שם נקבע כי במקום בו ישנן ראיות המוכיחות כי העותרים, מסיתים לפעילות אלימה, ובין היתר לחיסול מדינת ישראל אין הם ראויים לעמוד בפני בג"ץ ולדרוש סעד כלשהו. ביהמ"ש לא יפתח בפני העותר, שאלו(331) מטרותיו את שעריו, על העותר החובה להיות נקי כפיים וככל שאינו כזה הדבר שולל את זכותו לקבלת סעד מן הצדק, וראה לעניין זה פרשת מקמל[10].
בנוסף, מוחמד אינו תושב ישראל, וכי הוא אינו יכול לטעון בשם עצמו אלא בשם שלטון החוק ומשכך מלכתחילה אין מקום לקבל את עתירתו של מוחמד, וראה בעניין זה פרשת הייקנד[11], ופרשת סרוזברג[12] שם נקבע כי העותר אשר נגוע בחוסר תום לב, ושבחר לא לפנות לערכאה אחרת טרם הפנייה לבג"ץ, דין עתירתו להידחות, בעתירה ציבורית שכזו , כפי שמוחמד עותר, יש חשש שלא שזה לא נפגע באופן אישי ועל כן אין לו זכות עמידה בפני ביהמ"ש.
