סעיף 1 –זכות הטיעון מהווה חלק מכללי הצדק הטבעי אשר חלים על המשפט המנהלי.
כללי הצדק הטבעי הם כללים יצירי פסיקה ולא קבועים בחקיקה אולם תחולתם ידועה וקבועה. בפס"ד סרטי נוח[1] הוזכרה ההלכה שנקבעה לפני שנים רבות בפס"ד ברמן[2] – כאשר מדובר באקט תחיקתי כגון חוק, כללי הצדק הטבעי לא חלים מאחר והכנסת מייצגת את העם ומביאה לידי ביטוי את זכות הטיעון שלו. אולם, ההלכה קובעת כי בכל הנוגע להחלטות שיפוטיות ומנהליות (כגון שלילת רישיון עסק), כללי הצדק הטבעי יחולו עליהם. אי-לכך, תשובתה של גב' לוי לגבי אי-תחולתה של זכות הטיעון שגויה ונוגדת את ההלכה.
סעיף 2 – בפס"ד באקי[3] נקבע כי רק במידה וקיימת הוראת חוק מפורשת האוסרת את תחולת כללי הצדק הטבעי לא תוענק זכות הטיעון לאזרח שנפגע. עוד נקבע כי במקרה של ספק בפירוש החוק, ביהמ"ש יעדיף את הפרשנות שבעד החלת כללי הצדק הטבעי. ביהמ"ש מניח כי אם המחוקק שתק, הוא מעדיף להחיל את כללי הצדק הטבעי על החוק וזאת מתוך עקרונות של צדק כאמור.
יתרה מכך, נקבע כי לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו[4], כללי הצדק הטבעי הם זכויות יסוד העומדות לאזרח ובמידה וחוק מסוים שולל את תחולתם, הוא ידרש לעמוד בפני מבחני פסקת ההגבלה.
[1] בג"ץ 549/75 סרטי נוח בע"מ נגד המועצה לביקורת סרטי קולנוע פ"ד ל(1) 757 (1976)
[2] בג"ץ 3/58 ברמן נגד שר הפנים פ"ד יב(2) 1493
[3] בג"ץ 2911/94 באקי נגד מנכ"ל משרד הפנים פ"ד מח(5) 291 (1994)
[4] חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992
