א. המאמר של ענבר מציג את תופעות דונלד טראמפ, מירי רגב ושי חי כתופעה חדשה, המבטאת סלידה של הציבור מהפוליטקלי קורקט ואהדה למנהיגים ודמויות אשר אומרים את האמת ללא עכבות. אדורנו, הורקהיימר ופייר בורדייה לא היו מסכימים עם הנכתב במאמר. המאמר מציג את טראמפ, מירי רגב ושי חי כדמויות מיוחדות וייחודיות, אשר עלו לגדולה כי הן תואמות את דעותיו, רצונותיו וטעמו של הקהל. למעשה, הם אינם שונים משאר ה"מוצרים" שהם "מתחרים" בהם. הם חלק ממערכת שמעצבת את טעמו של הקהל ועושה עליו מניפולציה, במקום להיענות לצרכים ולרצונות שלו.
אדורנו והורקהיימר מתייחסים בספרם, "הדיאלקטיקה של הנאורות" לאופן בו התרבות הפופולארית מיוצרת ונסחרת בחברות הקפיטליסטיות המודרניות. נקודת המוצא שלהם דומה לזו של המרקסיזם: היבטי החברה השונים נשלטים, מכוונים ומתומרנים על ידי בעלי ההון והתאגידים הגדולים, כאשר המטרה שלהם היא למקסם רווחים על חשבון ההמון. את הייצור ההמוני, המסחרי של התרבות בחברות הקפיטליסטיות, אדורנו והורקהיימר מכנים "תעשיית תרבות". המאפיין המרכזי של תרבות ההמונים הוא הסטנדרטיזציה שלה: כל מוצר תרבותי (סרט,שיר, הצגה) הוא למעשה דומה באופן מהותי לשאר המוצרים. (אדורנו והורקהיימר, 2003). דונלד טראמפ, בעצמו בעל הון השייך לאליטה השלטת, הוא מוצר תרבותי אחיד שכזה.
רבות דובר במהלך מערכת הבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, על כך שדונלד טראמפ הוא המועמד שצריך להשקיע הכי פחות מכל שאר המועמדים בשיווק של עצמו כמועמד. זאת כיוון שהוא זוכה לסיקור תקשורתי אדיר. כל אמירה שלו מסוקרת בתקשורת בהרחבה. כל ציוץ שלו בטוויטר גורר דיון ציבורי. הכנסים בהם הוא משתתף הם סנסציות תקשורתיות. הוא מסמר הבחירות האמריקניות, והתקשורת המסחרית מסייעת לו רבות בהפיכתו לכזה. למעשה, ייתכן בהחלט שעלייתו לגדולה כפוליטיקאי נובעת מהרצון של התאגידים להוביל "אחד משלהם", בעל הון אוליגרך, להיות נשיא ארצות הברית, בכדי שממשרה זו הוא ישרת את האינטרסים שלהם.
כאמור, לפי אדורנו והורקהיימר, תעשיית התרבות יוצרת סטנדרטיזציה (האחדה) של התרבות. הצרכן חושב שהוא חופשי לבחור כראות עיניו בין סרטים, ספרים, להקות רוק. בפועל, מדובר ב"תודעה כוזבת" שנכפתה עליו ממרומי האליטות החברתיות והכלכליות. כך הוא לא יוכל להתמרד ולהתקומם על כך שגופים אחרים שולטים בו ובחייו לצרכיהם (אדורנו והורקהיימר, 2003). כל צרכן מרגיש שיש מוצר שנועד עבורו, שהוא בוחר בו כי הוא תואם את טעמו האישי ורצונו הייחודי. למעשה הכול אותו דבר.
כך למשל, למרות שדונלד טראמפ מוצג ומציג את עצמו כחידוש גמור לעומת שאר המועמדים, כמי ש"אומר לאנשים את האמת שהם רוצים לשמוע", אין הבדל מהותי בינו לבין שאר המועמדים האמריקניים. לכולם יש עמדות פחות או יותר דומות, כולם משרתים וישרתו את אותם האינטרסים.